מצילי חיים בבית חולים השרון 

                              חדר המיון- בית חולים השרון    

 שישי בבוקר.השעה היא קרוב לשש.ערים כבר מזה חצי שעה.שומעים את הגשם מכה בחלונות .גשם זלעפות.גשם שאינו פוסק וטוב שכך.סימתי מתאפרת קלות לפני יציאה לעבודה ואני כמובן אסיע אותה לחדר המיון בבית החולים.מציץ מהחלון וצופה בגשם.הגשם מכה בעוז ואינו מרפה.גשם של מים רבים וטובים.מקווה שכך גם המצב בצפון.גשמי ברכה למשק נמים העגום של מדינתנו הקטנה.

 חזרתי מחדר המיון.חושב על העבודה המצפה להן.לאחיות המסורות,לרופאים,לסניטרים ולפקידים.עבודה שאינה קלה בלשון המעטה.עבודה הדורשת תעצומות נפש ,יכולת ספיגה והכלה ובעיקר סבלנות ומקצועיות.

 לא אטעה אם אכתוב שבחדר מיון בבית חולים ניתן להבין עד כמה שברירי הוא גופו של האדם מצד אחד אך עד כמה הוא לוחם וחזק מהצד השני.הרצון לחיות,כושר החיות של האדם הוא מושג בלתי נתפס.כולם רוצים וזכאים לחיות.צוות המיון נלחם במסירות אין קץ על חייו של כל אדם בין הוא בן עשרים ובין אם בן תשעים וחמש.נלחמים על כל אדם זה המוטו המלווה אותם.זו גישה מחייבת מאין כמהוה.דרישה לחים שהצוות מקיים אותה.

 זוגתי ואהובתי סימה אמרה לי משפט שאיני שוכח.אזכור אותו עד יומי האחרון :"התקווה מתה אחרונה".זהו משפט עמוק ומרגש.זו הסיבה שהאדם ייאבק לחיות עד "טיפת דמו האחרונה" עד לשאיפת האוויר האחרונה עד שגופו יקרוס לחלוטין.זו התקווה המלווה אותנו במצבים קשים ביותר.זו היכולת שלנו לשרוד מצבי קיצון."מחר תזרח השמש"  הוא הביטוי הממצה את הגישה האופטימית הזו.גישה של חיים.

 גישה אותה מטפחים במחלקה לרפואה דחופה (חדר מיון) בבית חולים השרון.גא בסימה,גא בצוות ומודע לעוצמת עבודתם. עוצמה שלא ניתן להבינה במספרים או סטטיסטיקות.

  עוצמה מצילת חיים.

 ד"ר אבי זלבה